פרשת וירא | תשפ"ג

מה התחדש השבוע?

1. מסע קבוצת אברהם- בנות השישית יצאו השבוע לגוש עציון בעקבות קבוצת אברהם שהתחילה את דרכה בגבעת האולפנא ויצאה לשליחות להקמת גוש עציון. הבנות שמעו על סיפורה של הקבוצה, על הקמתו ונפילתו של הגוש ותקומתו לאחר מלחמת ששת הימים. כחלק מחיבור לעשיה החלוצית,  הבנות פרצו שבילים, והגיעו גם לשמורת עז וגאון. 

 תודה לרב באואר ולמיכל פלג ולכל צוות שישית על הובלת המסע. תודה לכל המורים שהגיעו . 

2. מוסרניקיות- השבוע נפגשו לראשונה בנות השביעית והחמישית שצוותו כחברותות על ידי המדריכות. בכניסה לבית המדרש שקושט באופן חגיגי קיבלה כל בת שלט עם שם המוסרניקית שלה והן איתרו זו את זו. לאחר מכן התקיים לימוד קצר שהוכן על ידי צוות שביעית

 

3.פתיחת "זמן חורף"- השבוע התחיל "זמן חורף", לימוד עם המדריכות המתקיים בימי רביעי אחרי ערב כיתה.

פרשת "וירא" פותחת בתיאור הכנסת האורחים של אברהם אבינו, אשר נעשתה מתוך מסירות נפש. ישנו מוטיב מרכזי בכל המעשה המופלא, והוא – המהירות והזריזות. השורש מ.ה.ר חוזר על עצמו שוב ושוב בפרשה זו: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר: מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם, וַיִּקַּח בֶּן  בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר, וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (בראשית יח, ו, ז).

אברהם ממהר, אברהם רץ. אברהם לא מאבד הזדמנויות.  

המילה "רוץ" היא מלשון "רצון". אדם רץ אל דבר שהוא אוהב. אברהם אהב את החסד, ולכן הוא רץ אליו.

טבע האדם הוא, שתנועה חיצונית מהירה וזריזה, פועלת בשני כיוונים – כלפי פנים וכלפי חוץ. כלומר, כשאדם רץ לעשות משהו, סימן שהוא אוהב את הדבר שאליו הוא רץ, ומצד שני – כשאדם רץ ללא רצון, למרות שבפנימיותו הוא עצל, עצם התנועה המהירה מעוררת גם את החשק הפנימי . 

הרב וולבה בספרו "עלי שור" (חלק ב שער שני, פרק שנים עשר – זריזות) כותב  על הזריזות שהיא פועלת בשני הכיוונים:  כאשר מתחשק לאדם משהו, מבלי לחשוב ומבלי להתמהמה, כבר הוא רץ להשיגו. הרגליים כאילו רצות מעצמן. זהו כוח התאווה. כשהתאווה שולטת באדם, האיברים מעצמם מתרוצצים למקום השגתה. הגוף נתפס בדבר תאווה ופועל באופן עצמאי מבלי לחכות למחשבה והחלטה של האדם.

גם בצד החיובי, דוד המלך כותב "חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי, וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ" (תהלים קיט) – "בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך, והיו רגליי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (ויקרא רבה פרק לה). חשקו של דוד ללימוד תורה היה כה גדול, עד שרגליו הוליכו אותו באופן טבעי לבית המדרש, למרות שבשכלו הוא תכנן ללכת למקום אחר.

רבי חיים ויטאל בספרו "שערי קדושה" מביא, שהשורש של מידת העצלות היא מידת העצבות. ממילא, ראשית ההתגברות על הטבע החומרי הגס ועל העצלות, הוא עקירת העצבות מן הלב. כשאדם משליט את כוח נשמתו על גופו, הרי הוא שמח וטוב לב, ושמחה זו מגרשת את הכוחות ה"אפלים" של הגוף, ובראשם את העצלות. (הרב שיינפלד)

בע"ה שנזכה לזריזות מתוך שמחה וחיבור לעשייתינו.