ראינו עד כה את צדקותו העצומה של איוב, שבאו לידי ביטוי בכך שהקב"ה מתאר את מעלותיו, ואף מכנה אותו "עבדי איוב". אך ננסה לבחון ארבעת תארים אלו- וְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע...- האם אכן מתארים צדיק מושלם?

התואר "תם" מזכיר את תאור יעקב כ"איש תם יושב אוהלים" (כה,כז). בוודאי מדובר כאן בשבח אמונתו בה' ולא ביחסיו עם הבריות, שהרי הוא היה יושב באהל. גם הציווי- "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (דברים,יח,יג) מתייחס לאמונה בה' וכפי שמביא רש"י במקום: התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות...

גם "ישר" מתייחס בעיקר לעבודת הבורא, ובדרך כלל ישנה תוספת- "בעיני ה'" למשל (דברים,ו,יח):

וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק לְמַעַן יִיטַב לָךְ...

"ירא אלקים" בוודאי מתייחס לעבודת הבורא, וגם "סר מרע" מעיד על היזהרות והרחקה.

בכל המידות הללו מודגש ביותר עבודתו ואמונתו את ה'. גם ענין הקרבן המובא בהמשך מתייחס ,כמובן, ליחס כלפי ה': אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם...

אך מה ביחס לזולת ולחברה, ולמצוות ש"בין אדם לחבירו"? האם מכלל הן נשמע לאו? האם איוב מקפיד מאד בעבודת ה', ומסתגר באמונתו, אך אין החברה מעניינו, והוא כולו כלפי שמיא, כנח בזמנו?

זהו הרושם המתקבל מהקדמה זו, אך אם נעיין בהמשך הספר, נגלה תמונה שונה לחלוטין: בפרק כ"ט איוב מתאר את מצבו בעבר: מי יתנני כירחי קדם... ובין השאר הוא מתאר,( כמעט נשבע) את מעשיו:

יא) כִּי אֹזֶן שָׁמְעָה וַתְּאַשְּׁרֵנִי וְעַיִן רָאֲתָה וַתְּעִידֵנִי:

(יב) כִּי אֲמַלֵּט עָנִי מְשַׁוֵּעַ וְיָתוֹם וְלֹא עֹזֵר לוֹ:

(יג) בִּרְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן:

(יד) צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי כִּמְעִיל וְצָנִיף מִשְׁפָּטִי:

(טו) עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר וְרַגְלַיִם לַפִּסֵּחַ אָנִי:

(טז) אָב אָנֹכִי לָאֶבְיוֹנִים וְרִב לֹא יָדַעְתִּי אֶחְקְרֵהוּ:

(יז) וָאֲשַׁבְּרָה מְתַלְּעוֹת עַוָּל וּמִשִּׁנָּיו אַשְׁלִיךְ טָרֶף:

בפסוק י"א הוא מציין כי כל אוזן ששמעה וכל עין שראתה, תעיד שדבריו נכונים. לא נכנס ואין צורך להיכנס כרגע לפרשנות הפסוקים, אך ישנם כאן תאורים רבים על מעשי החסד והצדקה כלפי החברה ובעיקר כלפי החלשים והמסכנים: אמלט עני משוע, ברכת אובד עלי תבוא, לב אלמנה ארנין, צדק לבשתי, עיניים הייתי לעור, אב אנוכי לאביונים,ואשברה מתלעות עול...- מוסד סוציאלי ממש! כל כולו שקוע בעזרה ובדאגה לחלש "צדק לבשתי וילבשני"- לא מדובר במעשה חד פעמי אלא במסירות אין קץ לזולת. תאור זה סותר לחלוטין את תחושתנו הראשונית, ולא נראה שאיוב ישקר . ואף אם יש קצת הגזמה בדבריו, בוודאי הוא איננו מסתגר בעבודת ה', ומתעלם ממצב החברה. אם כן הדבר, מדוע ההקדמה מטעה אותנו ולא מספרת על צדקותו המושלמת של איוב? מדוע לא מציינת גם שבחים במצוות ש"בין אדם לחבירו"?

נראה שתשובה פשוטה לענין: אם מטרת ההקדמה היא לתת תיאור מלא של משפחת איוב, הרי שיש להקדיש פרקים שלמים לכך, ולא היא. ההקדמה באה להכין אותנו להמשך הספר ולנסיון הקשה אותו עומד איוב לעבור. וכשם שבנסיון בכימיה אין צורך להביא את כל המעבדה, אלא רק את החומרים הנצרכים לנסיון, כן הדבר בענין איוב: איוב בעל משפחה גדולה ומצליח בעסקיו, וגם עובד ה' באמונה. איוב עתיד לעמוד בנסיון- האם גם כשילקח הכל מעימו, ימשיך בעבודת הבורא כבתחילה? לשם הבנת הנסיון, עלינו להכיר את משפחתו ועושרו, כי הם עתידים להילקח מעימו. עלינו גם להכיר את צדקותו, אך איזה צדקות עומדת למבחן? רק צדקותו כלפי הבורא. השאלה הנשאלת היא האם ימשיך להאמין ולעבוד את ה' כבתחילה גם לאחר שיילקח הכל מעימו? אך צדקותו כלפי החברה איננה עומדת למבחן כלל- ומה שייך יחסו לעור ולעני ולצרותיו? האם פגיעת ה' בו צריכה להשפיע על מסירותו לחלשים? וכי מה הם אשמים? ואולי דווקא כעת ירגיש יותר צורך לטפל בהם כשהוא חש ומרגיש את מצבם? יחסו לחברה אינו עומד למבחן, ועל כן בהקדמה אין התייחסות לכך, ואין ללמוד מכלל צדקותו כלפי ה' לכך שאין הוא מתייחס לחלושי החברה. נושא זה איננו נוגע לענייננו כלל, ועל כן איננו מוזכר. איוב עצמו כן מעלה זאת בכאבו, כטענה כלפי הבורא, על היזהרותו ודקדקנותו בכל המצוות, גם בדברים הנוגעים לחברה.

לסיכום, ראינו שאיוב מושלם, לא רק במה שמפורט כאן בעבודתו את ה', אלא גם מהדר ביותר ב"מצוות שבין אדם לחבירו".

צדקות איוב מול צדקות האבות:

אך אין אנו יכולים לסיים את נושא צדקותו של איוב, מבלי לחזור לאבותינו הקדושים- האם מעלתו של איוב אכן כל כך גדולה? ומדוע אין הוא המהווה מודל לחיקוי ודוגמא עבורינו? מדוע "להסתפק" באברהם יצחק ויעקב, אותם אנו מזכירים בכל תפילותינו, ומתעלמים מדמות גדולה ועצומה כל כך ?

נראה שאם אכן נבוא להשוות בין אברהם אבינו (שגם עבר נסיון) לבין איוב, נגלה, כי למרות השבחים, מעלתו של אברהם בעינה עומדת! לא נאריך בכך, אך נביא שלש נקודות להשוואה, בכדי לקבל את האיזון הנכון בין צדיקי עולם:

א. נפתח במשנה באבות: "יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה..."(פ"א מ"ה). במחשבתנו עולה דמותו של אברהם אבינו, אך נראה את דברי המדרש באבות דר"נ פ"ז ,א:

"כיצד, מלמד שיהא ביתו של אדם פתוח לרוחה לדרום ולמזרח ולמערב ולצפון כגון איוב שעשה ארבעה פתחים לביתו... כדי שלא יהיו עניים מצטערין להקיף את כל הבית... וכשפוגעין זה בזה אומר אחד לחבירו מאין אתה בא? מביתו של איוב. ולאן אתה הולך? אל ביתו של איוב. כך וכך האכילנו איוב וכך וכך השקיני איוב. כך וכך נתן לי איוב. וכשבא עליו ההוא פורעניות גדול, אמר לפני הקב"ה, רבש"ע לא הייתי מאכיל רעבים ומשקה צמאים?....

הנה גם ממדרש זה ניתן ללמוד על צדקותו הרבה של איוב ביחסו לחברה, ועובדה שהמדרש בוחר דווקא בו להדגמת המצווה החשובה של הכנסת אורחים. אך נשים לב להמשכו של המדרש:

אעפ"כ א"ל הקב"ה לאיוב: איוב עדיין לא הגעת לחצי שיעורו של אברהם. אתה יושב ושוהה בתוך ביתך ואורחין נכנסים אצלך, את שדרכו לאכול בשר האכלתו בשר, את שדרכו לשתות יין השקיתו יין. אבל אברהם לא עשה כן, אלא יוצא ומהדר בעולם, וכשימצא אורחין מכניסן בתוך ביתו. את שאין דרכו לאכול פת חיטין האכילהו פת חיטין, את שאין דרכו לאכול בשר האכילהו בשר ואת שאין דרכו לשתות יין השקהו יין... .

מה ההבדל ביניהם? איוב אכן מכניס אורחים ובצורה מכובדת, אך רק כאשר הם מתדפקים על דלתו! כשבאים אליו הוא מספק להם את כל מחסורם. אך לא כן אברהם- ראשית ,הוא יושב פתח האוהל ומחפש את האורחים. אך גם בסיפוק הצרכים יש הבדל: איוב נותן לאורחים את מה שהם רגילים לקבל, ואילו אברהם מנסה לשפר ולשכלל- מי שדרכו לאכול פת שעורים הוא מכבד בפת חיטין, ולא רק מכבד במה שהיה רגיל לאכול. הוא מבקש ליצור אצל האנשים שאיפה להתקדמות ולא רק מידת ההסתפקות! ואגב, כך גם בענייני אמונה, אך לא אברהם הוא נושא הדיון.

ב. ישנו ביטוי המבטא את חדלונו של האדם, המופיע פעמיים בתנ"ך: "עפר ואפר",

פעם בפיו של אברהם אבינו:

(כז) וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר: (בראשית,יח)

ופעם שנייה אצל איוב:

(ו) עַל כֵּן אֶמְאַס וְנִחַמְתִּי עַל עָפָר וָאֵפֶר: (איוב, מב).

אך יש הבדל גדול בין האמירות: איוב אומר זאת בסוף הספר לאחר כל הוויכוחים והמענות. לבסוף הוא מתנחם על דבריו ומודה שהוא עפר ואפר. ואילו אצל אברהם הדברים מופיעים בתחילת דבריו- עת בא לבקש על סדום, הוא מודה שהוא "עפר ואפר" ומתוך כך בא לבקש. ניתן לומר שמה שהבין איוב בסוף דרכו, לאחר עשרות פרקים של וויכוח, זו נקודת המוצא של אברהם אבינו!

ג. ב"ילקוט שמעוני" (רמז תתק"ח) מופיעה שאלה מעניינת:

כשם שאומר עכשו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב כך היו אומרים אלהי איוב?

מדוע בתפילת העמידה אנו פותחים ומזכירים את אבותינו- יצחק ויעקב ואיננו מזכירים את איוב?

השאלה עצמה כבר מעידה על צדקותו העצומה של איוב שהרי שאלה זו לא נשאלה ביחס ליוסף, משה ואהרון וכ' ועוד גדולי ישראל, ורק על איוב נשאלה. ומה תשובת המדרש?

אלא כיון שבאו עליו יסורין התחיל מבעט...

גדולתם של האבות היא בכך שהאמינו בהקב"ה, ולמרות שהבטיחם הבטחות רבות שלא קוימו בזמנם, ובכל זאת לא באו בטענות על כך. אנו מוצאים רעיון זה גם בהשוואת האבות למשה רבינו. בתחילת פרשת "וארא" נאמר: וידבר אלקים אל משה... ודיבור זהו לשון קשה, ומסביר המדרש( שמו"ר,פרשה ו):

אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין הרבה. כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הודעתי להם ששמי ה' כשם שאמרתי לך ולא הרהרו אחר מדותי.

אמרתי לאברהם: קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה [כי לך אתננה] (בראשית יג). בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בדמים מרובים, בד' מאות שקל כסף, ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליצחק: גור בארץ הזאת [...] כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל (שם /בראשית/ כו). בקש מים לשתות ולא מצא, שנאמר: ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק [לאמר לנו המים] (שם /בראשית/ כו), ולא הרהר אחר מדותי.

אמרתי ליעקב: הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה (שם /בראשית/ כח). בקש לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מדותי, שלא שאלוני מה שמי כשם ששאלת אתה. ואתה, תחלת שליחותי שאלת: מה שמך, ולבסוף אמרת: ומאז באתי אל פרעה [לדבר בשמך הרע לעם הזה]...

זו טענת הקב"ה גם כנגד משה- להם הבטחתי ולא קיימתי ולא נשמעה כל תלונה מצידם, ואילו לך הודעתי מראש שפרעה לא ישלח, ומיד כשהשליחות לא הצליחה באת בטענות. וכמו משה גם איוב, גם הוא כפי שנראה, בע"ה, בהמשך, לא קבל את ייסוריו באהבה ובהבנה, ולכן מדרגתו שונה משל האבות , ואין אנו משתבחין בו אלא בהם. קשה אמנם להשוות בין ייסוריו הקשים של איוב, לבין צרותיהם של האבות, אך בכל זאת השוואה זו קיימת במדרש, ולשיטתו, אין זה משנה מהי הצרה- האדם המאמין מקבל באהבה כל צרה . מעניין שהנסיון הקשה בו נתנסה אברהם לפי מדרש זה הוא במציאת קבר לשרה! ייתכן שבעל המדרש מנסה להביא נסיונות שקולים באבות ועל כן מביא נסיונות הקשורים לארץ ישראל, אך בכל זאת אם נסיון קבורת שרה קרה לבסוף, מסתבר שהוא הקשה מכולם. אולי בגלל שמעשה העקידה הוא מעשה חד פעמי, בעוד הנוודות בארץ זהו נסיון מתמשך, ומכאן קושיו.

ועתה לאחר שראינו בפרופורציה נכונה ומאוזנת את צדקותו הרבה של איוב , הגיע הזמן להיכנס לסיפורו של איוב... בשעור הבא, בע"ה.