איוב עבר צרות רבות בחייו. שאל מאן דהו: מהי צרתו הגדולה ביותר של איוב: האם הפסד כל רכושו, או אבדן כל ילדיו, ושמא השחין הכבד שהוכה בו? ונראה שניתן להשיב כך: ישנה דעה בגמרא ש:"איוב לא היה ולא נברא, משל היה". זו המכה הקשה ביותר- כל כך הרבה סבל, ובסוף קם אמורא ומכריז שבכלל לא היה ולא נברא- מה יכול להיות קשה יותר מכך?...

הנה גם בספר כה רציני וקשה כאיוב, ניתן לפתוח בהומור...

הזכרנו בשיעור שעבר כי ישנן דעות שונות ביחס לתקופתו, אך דעה אחת שונה מכולן:

יתיב ההוא מרבנן קמיה דר' שמואל בר נחמני, ויתיב וקאמר: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה...

פשוט-לא היה ולא נברא! אין מה לחפש בנבכי ההיסטוריה, שהרי מדובר במשל בלבד. היינו אולי יכולים לראות בה דעה שולית- דעת יחיד, שאין להתחשב בה, ולבחור בדעת הרוב המוחלט של הדעות, אך מעניין שהרמב"ם שעסק רבות בספר זה, מאמץ דווקא שיטה זו:

ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק כב

ענין איוב הנפלא הוא מכת מה שאנחנו בו, ר"ל שהוא משל לבאר דיעות בני אדם בהשגחה, וכבר ידעת באורם ומאמר קצתם: איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה, ואשר חשבו שהיה ונברא ושהוא ענין שאירע, לא ידעו לו לא זמן ולא מקום, אלא קצת החכמים אמרו שהיה בימי האבות, וקצתם אמרו שהיה בימי משה, וקצתם אמרו שהיה בימי דוד, וקצתם אמרו שהיה מעולי בבל, וזה ממה שיחזק מאמר מי שאמר לא היה ולא נברא... ולפי שתי הדעות, ר"ל אם היה או לא היה, הדברים ההם אשר בפתיחת הספר, ר"ל מאמר השטן ומאמר השם אל השטן ומסור איוב בידו, כל זה משל בלא ספק לכל בעל דעת, אלא שהוא משל לא כשאר המשלים כולם, אבל משל שנתלו בו פליאות ודברים שהם כבשונו של עולם, והתבארו בו ספקות גדולות ונגלו ממנו תעלומות שאין למעלה מהן...

בהמשך הדברים אכן נוקט בקו זה בפרושו. למשל בדונו על מקומו של איוב- בארץ עוץ:

ותחלת מה שתשתכל בו אמרו: איש היה בארץ עוץ, הביא שם משתתף והוא עוץ, שהוא שם איש את עוץ בכורו, והוא צווי בעצה ובהנהגה עצו עצה, וכאלו יאמר לך השתכל בזאת העצה והתבונן בו והעלה בידך עניניו והבינם וראה הדעות האמתיות מה הן ...

ארץ עוץ- אין הכוונה למקום גיאוגרפי בו חי איוב, אלא הוראה לנו הלומדים לקבל את עצת הספר.

הנה למדנו כי שיטה זו איננה שיטה נידחת ושולית, ואם הרמב"ם בחר בה יש להתייחס אליה ולדון בה בכובד ראש. נזכיר שוב, כי הרמב"ן לעומתו, רואה בספר זה ספר מציאותי מאד שניתן למשה רבינו כהמשך לחמשת חומשי תורה. קל ונח לנו להתחבר לדעה זו, המעניקה משקל וחשיבות לספר, בעוד שהדעה כי מדובר בסיפור ובמשל, נראית כמפחיתה בעינינו מערכו של הספר: האם ניתן ללמוד לקח ומוסר מאדם שהינו משל בלבד? אם אכן סבל מאד ולמרות כל הסבל הנורא החזיק באמונתו ודבק בה', ניתן לראות בכך מודל לחיקוי, אך כיצד נזדהה עם משל וסיפור שלא היה ולא נברא? אך בטרם ננסה להבין את גישתו של הרמב"ם בסוגיא זו, נפנה לסוגיא אחרת ונמצא בה מחלוקת דומה:

הרמב"ם ב"מורה נבוכים" (חלק ב פמ"ב) מחדש חידוש גדול:

כבר בארנו (בפרק הקודם) כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום... ודע זה והבינהו מאד...וירא אליו ד' באלוני ממרא וגו'....וכן אמר עוד בענין יעקב, אמרו ויאבק איש עמו, שהוא בצורת הנבואה...וכן ביעקב אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה, ויותר יעקב לבדו וגו', וזהו מלאכי אלהים הנאמר עליהם תחלה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ההתאבקות והדבור כלו במראה הנבואה...

להבנת הרמב"ם, חלק מסיפורי התורה שאנו נוהגים לפרשם כפשוטם, לא קרו כלל במציאות, אלא נראו בחלום. כך סיפורו של אברהם היושב פתח האוהל ורואה שלשה אנשים וכ' בפרשת "וירא". מסיפור זה דייקו חז"ל על הכנסת האורחים של אברהם הרץ חולה (מחמת המילה) בחום היום ומשרת את אורחיו, ולדברי הרמב"ם הכל היה בחלום ולא כחום היום. גם הסיפור המופיע בפרשת "וישלח" , ובו יעקב נאבק במלאך ונותר צולע על ירכו, ולדברי הרמב"ם, הכל היה במראה הנבואה.

הרמב"ן (בתחילת פרשת "וירא") מביא את דברי הרמב"ם הללו ותוקפם בחריפות יתירה:

ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט. אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה, ואיך היתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו. ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך, זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם.

לאחר שמביא את פרושו לענין אברהם, מנתח ומסיק מדבריו:

והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה, ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה:

בין שאר טענותיו, טוען הרמב"ן, שאם מדובר בחלום, הריהו "כחלומות השקר" ואין ללמוד ממנו, וגם אין ללמוד מכך על הכנסת האורחים המכובדת של אברהם. האברבנאל, וגם הריטב"א מנסים ליישב פרוש הרמב"ם, אך אין זה מעניננו כעת. גם בענין מאבק יעקב במלאך, תוקף הרמב"ן:

וכן אמר (שם) בענין "ויאבק איש עמו" (להלן לב כה) שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ, ולמה אמר (להלן לב לא) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה. וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה?

אם מדובר בחלום מדוע פחד כל כך, ומדוע הפך לצולע, הרי לא נאבק באמת? על שאלה זו כבר ענה בנו יחידו של הרמב"ם- רבי אברהם (וכעין זאת גם האברבנאל), וכך לשונו:

"אל תשאל איך ארע זה (נקיעת רגלו) במצב שאינו מציאות אלא דמיון, שהרי האדם לפעמים יראה בחלום כאילו הוא עמל וייקץ עייף, או רואה כאילו הכו אותו וייקץ ברגע של כאב, לפי שהאברים מתפעלים על ידי כח הדמיון, ואם יהיה כך על ידי השפעת חלום רגיל, כל שכן שיהיה על ידי השפעת חלום נבואי".

פרופ. ישעיהו לייבוביץ' מסביר זאת:

"כאן לפנינו פעולה פסיכוסומאטית,הוי אומר תהליכים נפשיים באדם, המשפיעים באופן מוחשי על פונקציות פיזיולוגיות...עוצמתה הנפשית העצומה, היתה גם השפעתה רבה עד כדי תחושת נקיעת כף הירך, שגרמה ליעקב לצלוע בפועל גם בהקיצו מחלומו".

גם פחדו של יעקב איננו מובן. אמנם האברבנאל תרץ שהפחד לא היה ממראה הנבואה כי אם ממראה מלחמה עם שרו של עשו.

מכאן מסיק הרמב"ן גם לפרשה נוספת, שתתפרש בדרך זו :

והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו...

גם סוגיא זו אינה מענייננו כעת ואולי נרחיב בה בע"ה בפרשת "וישלח". מסקנת הרמב"ן חדה וברורה:

ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם:

הרמב"ן כל כך מתנגד לדברי הרמב"ם, עד שאוסר אפילו לשומעם (ואולי ,לשיטתו, אני עובר כעת איסור בהבאת הדברים, אך גם הוא הביאם...).

הנה ראינו כי הרמב"ם לא נבהל גם להפוך פרשיות מהתורה לפרשות דמיוניות, ועל כך יצא קצפו של הרמב"ן, בהבינו, כי בכך, יש פגיעה קשה בעוצמת הסיפור המקראי.

כדי להבין את גישתו של הרמב"ם ומחלוקתו עם הרמב"ן, דומה שעלינו לחזור למחלוקת עתיקה בין גדולי הפילוסופיה ביון:

מחלוקת אפלטון ואריסטו כשורש למחלוקת:

אפלטון: העולם הממשי, גורס אפלטון, הוא אשליה, כצל על קיר המערה. אפלטון מדמה את העולם הנראה להשתקפות, קירוב משוער של הדבר האמיתי, ואילו עולם האידאות, אותו ניתן לתפוש באמצעות המחשבה, הוא הדבר האמיתי.

כשאנו רואים כלב ללא רגל נקרא לו "כלב" ולמרות שהוא שונה מכלב רגיל. במונח "כלב" אנו מתכוונים למושג הנמצא במוחנו והכלב במציאות משקף אותו. אנו בעצם חיים בעולם של דמיון, כשהמציאות שואפת אליו. מסופר על אפלטון וידידו שנעצו מבטם בסוס. הידיד ראה עוד סוס אך אפלטון ראה את ה"סוסיות שבסוס". בתחילת החלק השביעי של "הרפובליקה" מביא אפלטון את "משל המערה": "בני אדם חיים במערה תת-קרקעית, שפתחה לעבר האור המתפזר בכל רחבי המערה. כאן היו מילדותם, ורגליהם וצווארם כבולים בשלשלאות כך שאינם יכולים לזוז, והם יכולים רק לראות את מה שניצב לפניהם, בגלל השלשלאות המונעות מהם לסובב את ראשם. מעליהם, במרחק, בוערת אש, ובין האש והאסירים יש שביל העולה מעלה, ואם מביטים היטב ניתן לראות קיר נמוך בנוי לאורך הדרך, כמו מסך שלפניו מציגים אמני המריונטות את בובותיהם... [ואותם אנשים] רואים רק את צילם, או את הצל של אחרים [הכבולים לצידם], המוטל מן האש אל הקיר שמולם... עבורם... האמת תהיה לא יותר מצללי הדמויות החולפות "בית הכלא [המערה] הוא עולם החושים, אור האש הוא השמש... והמסע כלפי מעלה [בשביל התלול אל מחוץ למערה] הוא התעלותה של הנשמה אל עבר עולם ההגות..

לתפישתו של אפלטון, כאשר הנשמה פונה אל האור, שהוא האמת, היא מבינה את הדברים על בורים, אך הבנה כזו אינה אפשרית ב"עולם הדברים המתהווים וחולפים". הוא דן בכך גם במקומות ובמשלים נוספים (כמו משל הקו המחולק).

אריסטו: בגישה האריסטוטלית, המציאות היא אחת ואין בלתה והדרך היחידה לקנות ידע אודותיה, כל כמה שידע זה עשוי להיות פגום, היא באמצעות החושים. כך מצאתי בניתוח שיטתו:

על–פי תפישתו של אריסטו, אין טעם לחתור לגילוי האמת האחת והיחידה. זו מטרה שאינה כפי יכולתו של אדם, וכל טענה להשגתה תהיה במקרה הטוב מפוקפקת.

אריסטו גרס כי הידע שלנו על העולם ניתן להשגה רק באמצעות חשיבה לוגית על בסיס ידע שנקנה באמצעות החושים ביחס לעולם. האמפיריציזם והמדע המודרני אימצו את הגישה האריסטוטלית ודחו את הגישה האפלטונית. על–פי התפישה המדעית, ועל פי החשיבה המערבית בכלל, גם אם ישנה מציאות שמעבר למציאות, או שקיים עולם של אידאות, כל עוד לא ניתן לתופשן ולאשש את מציאותם באמצעות בדיקה, ניסוי, חושים, מכשירים, וכיו"ב, אין הם יכולים להיות מושא עיסוק ומקומם בתחום האמונה האישית.

שמעתי ממו"ר הרב ליכטנשטיין ראש ישיבת "הר עציון" השלכה למחלוקת זו:

פעם רצו להכין הצגה על מלחמה בלתי מוצלחת. לפי התפישה המציאותית (אריסטו), הצגה טובה תהיה הצגה שתשקף במדויק את המלחמה על כל פגמיה. לעומת זאת לפי התפישה האידיאלית (אפלטון), הרי הצגה טובה תיהיה כזו שתציג את המלחמה כפי שהיתה ראויה להיות. בעולם הדמיון בכוחנו לשפר ולייעל ולתקן את הפגמים הקיימים במציאות, שהרי אין מציאות מושלמת. אם ניקח כדוגמא את מלחמת "ששת הימים" שהיתה ללא ספק מלחמה מוצלחת ביותר, אבל גם בה יש הטוענים כי היו מהלכים שגויים שאולי היה ניתן למונעם (כמו הכניסה הרגלית לגבעת התחמושת וכ'). אין מציאות מושלמת. את השלמות ניתן לתאר רק בדמיון.

ומכאן לבאור שיטות הראשונים: הרמב"ן רואה במציאות את העיקר, וברגע שאנו מוציאים את האירוע לעולם הדמיון, החלום או הנבואה, הרי שפגמנו בסיפור והורדנו אותו מדרגתו הגבוהה והאמיתית. הרמב"ם לעומת זאת לא רואה כל פגם בעולם האידיאי- בעולם החלום: סיפור במציאות הוא נכון, אך איננו מושלם. בכל מציאות ישנם פגמים. לכן כשמדובר בנבואה או בחלום, הרי שזו מציאות מושלמת ללא כל פגמים ולכן היא עדיפה. טענתנו היתה כי בהפיכת הסיפור המקראי הפחתנו מערך היצירה. הרמב"ם מבין בדיוק להיפך: אם מדובר בחלום או במשל, לכל דבר יש משמעות וחשיבות, ואי אפשר לפטור את הענין ולומר- כך קרה! יצירה של דמיון מחייבת עיסוק ודיון בכל מילה ובכל פרט, דבר שאיננו מחויב בעולם המציאות .

בהמשך לימודנו בספר, נראה השלכות נוספות למחלוקת זו. למשל , העובדה שיש לאיוב שלשה רעים: אם במציאות עסקינן, כשיטת הרמב"ן, אין לדון מדוע דווקא שלשה, שהרי זו המציאות. אך לרמב"ם שזהו משל, היה ניתן להביא חבר אחד בלבד לצורך הוויכוח. אם בכל זאת הובאו שלשה רעים, הרי שיש להסביר שאלו שלש דעות שונות, שאם לא כן, די היה ברע אחד.

"היה או לא היה?"- השאלה לא הוכרעה ונתונה במחלוקת, אך למדנו כי הדבר שנוי במחלוקת פילוסופית עמוקה ועתיקה.

ובע"ה, לאחר ההקדמות הרבות הגיע זמן להיכנס לספר עצמו...