טז) וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע: (קהלת,ג,טז)

לפחות במקום אחד יש לצפות למצוא צדק מוחלט, והוא בבית המשפט, והנה גם שם אין צדק והרשע שולט. אף אנו בימינו לא פעם תמהים על פסיקותיהם של שופטים נכבדים, וחשים אנו כי הצדק לא יוצא לאור. במקום אחר מציג שלמה המלך את הבעייה בשלמותה:

אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ: (ז,טו) ובהמשך-(ח,יד):

(יד) יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים

הצדיק האובד בצדקו והרשע המאריך ברעתו, זהו המינוח המקראי לדברי רבי יוחנן בשם רבי יוסי: "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" עליהם תמה משה רבינו, כמובא בגמרא בברכות (ז.).

בספר משלי, ישנה התייחסות לבעייה אך לא כהתמודדות פילוסופית עם הנושא אלא בגדר של עצה:

אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו: (משלי,ג,לא)

אַל יְקַנֵּא לִבְּךָ בַּחַטָּאִים כִּי אִם בְּיִרְאַת יְקֹוָק כָּל הַיּוֹם: (שם,כג,יז)

גם בתהלים מוצאים אנו התייחסות דומה:

(א) לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה: (מזמור לז)

אך גם התלבטות קשה בענין:

(ב) וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי ...(ג) כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה: (מזמור ע"ג).

הבעייה של שלוות הרשעים כל כך מטרידה את המשורר עד כי כמעט נטיו רגליו מדרך הישר. הוא איננו מסוגל להתעלם מבעייה זו, ועל כן נזקק לעצת המשורר בסוף המזמור, כי עליו לשאוף לקירבת אלקים, ובכך יבוא מנוח לייסוריו הנפשיים.

אין בכוונתנו להמשיך בפרוט טענות נביאים שונים כחבקוק ירמיה ויחזקאל. נעיר אך שתי הערות:

א. יונה הנביא שונה משאר הנביאים בכך שבעוד הם מתקשים בהבנת הצדק האלוקי, הרי שהוא מתקשה דווקא בחסד האלוקי. הוא איננו מבין מדוע הקב"ה סולח כל כך מהר לאנשי נינווה, ולדעת חז"ל כוונתו היתה לטובת בני ישראל, אך לא נאריך בכך.

ב. הרב יעקובסון מעיר כי טענות הנביאים תואמות את מצב הדור בו חיו. הנה ירמיהו ויחזקאל יוצאים כנגד התפיסה של "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה": יחזקאל שואל: ( פרק י"ח):

א) וַיְהִי דְבַר יְקֹוָק אֵלַי לֵאמֹר:

(ב) מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה:

(ג) חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל:

(ד) הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת:

ואף ירמיה עוסק באותה סוגיא: (פרק ל"א):

(כח) בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה:

(כט) כִּי אִם אִישׁ בַּעֲוֹנוֹ יָמוּת כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו:

המצב מתדרדר לקראת חורבן הארץ והמקדש, וביטול עצמאות העם. בעם מתפשטת הדעה כאילו הצרות הבאות על הדור אינן גמול למעשי בני הדור, אלא הם משלמים על חטאי הדורות הקודמים. לכן יוצאים שני הנביאים כנגד התפישה הזאת ומסבירים כי העם הם החוטאים ועליהם לתקן את דרכם ואין להם לתלות צרותיהם באחרים.

לעומת זאת הנביאים צפניה ומלאכי מציגים טענה שונה של העם בנושא הגמול. צפניה יוצא כנגד תפישה נפסדת שבכלל אין גמול-"לית דין ולית דיין": (צפניה,א,יב):

וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא אֲחַפֵּשׂ אֶת יְרוּשָׁלִַם בַּנֵּרוֹת וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם לֹא יֵיטִיב יְקֹוָק וְלֹא יָרֵעַ.

ובדרך דומה מתאר אחרון הנביאים- מלאכי: (ב,יז):

הוֹגַעְתֶּם יְקֹוָק בְּדִבְרֵיכֶם וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה הוֹגָעְנוּ בֶּאֱמָרְכֶם כָּל עֹשֵׂה רָע טוֹב בְּעֵינֵי יְקֹוָק וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט:

ובהמשך דבריו: (ג,יד):

(יד) אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית מִפְּנֵי יְקֹוָק צְבָאוֹת:

נביאים אלו חיו בתחילת ימי בית שני, כשרוב העם נשאר בגלות וחי חיי רווחה, ואילו העולים שנענו לצו האלוקי לעלות לארץ חיו במצב כלכלי ומדיני קשה ביותר. לכן תחושתם היא של "שוא עבוד אלקים"- מה יצא לנו מכך ששמענו בקול ה'? הקב"ה לא מעריך כלל את מסירות הנפש של העולים, עד כדי כך ששואלים: "במה אהבתנו?" (א, ב).

מצב דומה היה גם בתחילת המאה שעברה- החלוצים שעזבו את חיי הרווחה בגלות נתקלו במציאות קשה כאן בארץ. למשל, חבורת הצעירים שעלתה מרומניה לראש פינה סבלה קשות מהביצות (ילדים מתו מהקדחת), מהשלטון הטורקי ומערביי המקום. לחץ כבד הופעל עליהם מבני משפחותיהם העשירים ברומניה, לשוב הביתה, כלשונם. בזכות החלטת הנשים הם נשארו, ואולי אף הם בליבם, האם זה מה שמגיע לנו על מסירות הנפש, האם לא - "שוא עבוד אלקים"? אך הם קבלו תשובה היסטורית, אמנם כואבת מאד: השואה! מה נותר מבני משפחתם העשירים ברומניה? ואילו הם למרות הקשיים שרדו והקימו התיישבות למופת, ובניהם נאחזו בארץ.

את הסקירה הקצרה בענין "תורת הגמול בתנ"ך" נסיים בהערה חשובה אותה מעיר הרב נבנצל :

מצינו שרוב הנביאים התחבטו בשאלה הידועה בשם "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". משה ואיוב, ירמיהו שואל:"מדוע דרך רשעים צלחה?", חבקוק:"תחריש בבלע רשע צדיק ממנו" וכ'.אך האמת היא , ששאלה זו של הנביאים אינה ברורה כלל ועיקר: וכי יתכן היה להיפך?...נתאר לעצמנו עולם שבו המצב הפוך- הצדיק מצליח תמיד, והרשע מפסיד ורע ומר לו. מה היה קורה במצב זה? לא היה מקום לבחירה. כל אדם שפוי היה בוחר בתורה ובמצוותיה, ובורח מן העבירה, ואו אז, איזה מקום היה לנתינת שכר למי שבחר בטוב?...אם כן למה בדיוק חתרו הנביאים בשאלתם?

ומכאן מסביר הרב את מצב העולם בעת בריאתו, ולאחר חטא האכילה מעץ הדעת, ונסביר בלשוננו:

החטא איננו מסתכם באכילת תפוח אסור, כפי שלימדה הגננת, אלא ענין מהותי ביותר. כשהקב"ה ברא את העולם בציון "טוב מאד", כח הרע היה ברור מאד ומנותק מן האדם. לאדם אמנם נתנה בחירה, אך בחירתו היתה כמי שנותנים לו שתי כוסות נוזל צלול ושקוף- על האחת רשום "מים" ועל השנייה: "רעל". כל בן דעת יבחר במים כיון שיודע היטב מה כרוך בשתיית הרעל. יש לו בחירה בין הכוסות אך בחירתו ברורה. אדם הראשון חשב שזהו איננו אתגר גדול, ורצה שהרע יתחבר אל מציאות החיים, והאתגר יהיה לבחור בטוב. "עץ הדעת טוב ורע"- דעה הכוונה לחיבור, כמו –ויידע אדם את חוה אשתו. אכילה מעץ זה גורמת לכך שמציאות הרע הופכת לחלק מחיינו, ולא ניכר כלל הנזק שבה. אך ישנו אתגר עצום לבחור אך בטוב. נסיעה בשבת קודש זהו דבר רע מאד, אך רבים בוחרים בכך, ולא רואים כלל שיש בכך רע. רעיונו של אדם הראשון היה מתוך כוונה טובה, להתמודדות חזקה יותר, אך הביאה לחורבן גדול: רוב העולם בוחר ברע, ומלכות ה' בעולם, שזהו תכלית בריאת העולם ,לא ניכרת כלל. כתוצאה מחטא עץ הדעת רע וטוב משמשים יחדיו בעולם, ותפקידינו להרבות את הטוב, ותפילתנו, כפי שאמרנו בימים הנוראים, ש"כל הרשעה כולה תכלה" וכבוד ה' יתגלה שוב בעולם. זה תכלית האדם בפרט ועם ישראל ככלל להחזיר את שלטון הטוב ולמגר את הרוע. אך עד אז שני הכוחות פועלים במקביל ולכל דבר טוב יש רע כנגדו. וזו גם בקשת כל הנביאים, להחזיר את העולם למצבו הקודם כדי ששם ה' יתגדל.