ו וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְהוָה וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ. ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. ט וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת יְהוָה וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים. י הֲלֹא את (אַתָּה) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ. יא וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרְכֶךָּ. יב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ רַק אֵלָיו אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵעִם פְּנֵי יְהוָה.

העלילה בקטע זה לכאורה פשוטה: הקב"ה מתהדר בצדקותו של איוב, אך השטן איננו מתלהב מכך. הוא טוען שצדקותו נובעת אך ורק מכך שהקב"ה שומר ומגן עליו, גם נותן לו עושר רב. אך אם המצב ישתנה, וה' יפגע בעושרו, או אז איוב יחדל לבטוח בה' ואף יקלל אותו ("יברך" כאן בלשון "סגי נהור").

אך למרות פשטות הקטע- עדיין יש דברים הטעונים ברור: אנו נתמקד בסיפור העלילה הנוגע לאיוב, ולא נעסוק בנושאים שהם אולי מעניינים וחשובים כשלעצמם, אך אינם מהווים עיקר בסיפור זה. למשל: "השטן" ו "בני האלהים" המופיעים כאן. מיהם בדיוק? נזכיר, כי הרמב"ם טען שדברים אלו הם משל, גם אם נניח שהסיפור אכן קרה במציאות, ובלשונו:

"הדברים ההם אשר בפתיחת הספר, ר"ל מאמר השטן ומאמר השם אל השטן ומסור איוב בידו, כל זה משל בלא ספק לכל בעל דעת".

רבים עסקו בזהות ובמשמעות דמויות אלו, אך אנו רק נזכיר כי השטן המופיע הן בתנ"ך וגם במדרשים, מציין את השלילה והניגוד לדמויות החיוביות. והנה, דווקא במקום הראשון בו מופיע השטן, השטן הוא דווקא הדמות החיובית ! כשבלעם הולך לקלל את ישראל לבקשתו של בלק, נאמר: (במדבר,כב,כב): כב וַיִּחַר-אַף אֱלֹהִים כִּי-הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ יְהוָה בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל-אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ. - "שטן" במקום זה הוא הדמות החיובית שבסיפור, שהרי הוא זה שמנסה למנוע את הקללה! הוא נקרא שטן, כי מבחינת בלעם ההולך לקלל, הוא המפריע ומהווה מכשול, ומבחינתו הוא נחשב לשטן.

אך, כאמור לעיל, אנו נתמקד בשאלות הנוגעות לעצם העלילה, והחשובה שבהם: א. מי המוביל ומי הנגרר בסיפור העלילה?

במבט ראשוני נראה כי השטן הוא זה שמוביל את העלילה שהרי הוא זה שמציע את הרעיון לפגוע באיוב, הוא גם זה שמציע ומפרט את ההצעה, והקב"ה נגרר אחר עצתו ומסכים לכך. האמנם כן? נעיין שוב בפסוק הפותח: ו וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל יְהוָה וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. לא נאמר שבני האלהים והשטן באו להתייצב, אלא ש"בני האלהים" התכוננו לבוא, והשטן מצטרף אליהם. הוא איננו במשלחת, הוא בסך הכל טרמפיסט! כנראה היה מקום מיותר ברכב, אז הוא החליט גם לבוא ולהצטרף. והנה, להפתעתו הגדולה, דווקא אליו פונה ה', כביכול הוא הדמות המרכזית, הוא דובר המשלחת. הם "בני האלהים" שהיו העיקר, לפתע הופכים לתפאורה, וכל הדיון ביוזמתו של ה' , מתמקד רק בו. זה בענין פניית הבורא דווקא אליו, אך גם תוכן דברי ה' הוא תוכן מתגרה: כולנו יודעים שהשטן איננו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב סנגורם של ישראל, ודברי השבח המופלגים של ה' ביחס לאיוב, לא יביאו למחיאות כפיים סוערות של השטן... תשובתו של השטן, ממש מתבקשת וידועה מראש- ברור לחלוטין שהשטן ינסה לגמד את צדקותו של איוב, ואין גם להתפלא על ההצעה שמציע. לדברינו, ה' הוא המוביל והיוזם את הרעיון לנסות את איוב, והשטן הוא פשוט הכלי היעיל ביותר לבצע משימה זו. מטרתנו בזאת להוכיח שהקב"ה הוא המוביל את עלילת הספר ולא השטן! אנו רואים חשיבות מרובה ביותר לנקודה זו- אם השטן הוא המוביל, מה לנו ולשטן, ומדוע עלינו ללמוד ולהתעסק בעלילות השטן? אך אם מדובר בתוכנית אלוקית, הרי שיש חשיבות וערך להבין את מטרת הענין. ומכאן עולה השאלה השנייה, המתבקשת, אך נגררת ממסקנתנו דלעיל:

ב. לשם מה נזקק ה' לנסות את איוב?

אנו אמנם חיים בעולם של נסיונות- הכימאי, הביולוג המתמטיקאי וכל שאר החוקרים מנסים ובודקים. ללא הנסיונות עולמנו היה נשאר פרימיטיבי ומיושן. הנסיונות הן אלו שמפתחים ומקדמים את הידע האנושי, וכולנו מבינים זאת היטב. אך מדוע ה' נזקק לנסיון? ממה נפשך- אם ה' מנסה כדי לדעת את התוצאה, הרי שיש פגם וחסרון בידיעתו, ואם נאמר כי הכל גלוי וידוע לפניו, לשם מה לנסות בנסיון מכביד המייסר קשות את האדם? מה המטרה בכך? שאלה זו איננה רק בנושא של איוב (ומעניין, שכאן לא נזכר במפורש פועל זה של "נסה")- הן הקב"ה גם ניסה את אברהם בנסיונות קשים, וביחס לעקידה נאמר במפורש שזהו נסיון:"והאלקים נסה את אברהם...". גם עם ישראל עבר נסיונות לא פשוטים במדבר, כנאמר בדברים (ח,ב):

ב וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת-אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָו אִם-לֹא. ג וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ...

ההליכה במדבר ואכילת המן מוצגים כאן במפורש כנסיון וכענוי . ונחזור לשאלתנו: מה צורך בנסיונות אלו? זו שאלה פילוסופית, הנוגעת לתחום "מחשבת ישראל", ואנו נסתפק בשתי תשובות:

הרמב"ן (שער הגמול) עוסק בכך בהרחבה, והנה מדבריו בענין זה:

ואם תשאל ותאמר: הלא מפורש בתורה שיש יסורין של ניסיון, כגון "והאלוהים נסה את אברהם" (בראשית כב), וכן "למען ענותך לנסותך, לדעת את אשר בלבבך..." (דברים ח,)?

תשובה לשאלה זו: כך הדבר וכך היא המדה, שהקדוש ברוך הוא מנסה, ולא כל אדם, אלא מנסה הוא את חסידיו. שנאמר (תהלים י"א) "ה' צדיק יבחן". וכן דרשו בבראשית רבה (פ' נ"ה ב):

היוצר הזה כשהוא בודק את כבשונו, אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מספיק להקיש אחת עליו עד שהוא שוברו. ובמי הוא בודק? בקנקנים יפים, שאפילו מקיש עליהם כמה פעמים אינן נשברים. כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה את הרשעים שאינן יכולין לעמוד, ואת מי הוא מנסה, את הצדיקים, שנאמר "ה' צדיק יבחן", וכתיב "והאלוהים נסה את אברהם"...

בתחילה מדגיש הרמב"ן כי הקב"ה מנסה רק את הצדיקים המסוגלים לעמוד בנסיון, כאותו יוצר המקיש ובודק רק את הקנקנים החזקים והיפים המסוגלים לעמוד בבדיקה. הדבר מוכיח כי צדקותם כבר ידועה לו ואין צורך בנסיון. אם כן לשם מה הנסיון.

ומהו הניסיון הזה? שיביא עליו בעבודתו של הקדוש ברוך הוא ובעשיית מצוותיו טורח ועמל. לפי שיש בני אדם שעושין מצות ומעשים טובים כשידם משגת, וכשהן בשלוה וריוח; אבל מתוך הדוחק, כשהעבודה באה עליהם בטורח ובעמל אינן עושין. לפיכך הקדוש ברוך הוא מטריח על יראיו בקצת הניסיון, כדי שיקבלו מצות, ויעשו אותם מתוך הטורח, כדי שיהא שכרם באותן מצות כפול ומכופל.

ולמה מנסה אותם, והלא גלוי וידוע לפניו יתברך אם יקבל אותו חסיד המנוסה עבודה וטורח זה? אף על פי כן, אין שכר האדם בכח אמונה שלו, כשכרו בפועל מעשה. ונמצא מזכה אותו להוציא דרכיו הטובים לפועל ולמעשה.

ולמה נקרא "ניסיון", והלא הכל צפוי לפניו יתברך? ואף על פי כן רשות האדם בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה. נמצא אותו חסיד המצווה מנוסה על מצוה זו בודאי, לפיכך נקרא "ניסיון" מצד העושה, ולא מצד המצוה יתברך שמו.

משפט המפתח הוא: "אין שכר האדם בכח אמונה שלו כשכרו בפועל מעשה"- הנסיון נועד לטובתו של המנוסה בלבד. השכר לאדם איננו ניתן על פוטנציאל אלא על מעשים בלבד. הקב"ה מנסה רק את מי שמסוגל לכך, וכל הנסיון נועד כדי להרבות את שכרו. ולענין שלנו- השכר הגדול שמקבל איוב בסוף הספר על עמידתו בנסיון, ניתן לו רק בזכות העובדה שעבר נסיון קשה זה.

לרמב"ם תשובה שונה לענין הנסיון: ("מורה נבוכים" חלק שלישי, פרק כ"ד):

דע, כי כל ניסיון שנאמר בתורה הרי מטרתו ועניינו שידעו בני אדם מה שראוי להם לעשות או מה שראוי לסבור. וכאילו עניין הניסיון שתיעשה פעולה מסוימת שאין המטרה עצם אותה הפעולה, אלא המטרה שתהיה לדוגמא, כדי ללמוד ממנה וללכת בעקבותיה.

ונמצא אומרו 'לדעת הישכם אוהבים' אין פירושו שידע ה' את זה, לפי שהוא ידוע לפניו, אלא זה כמו אמרו 'לדעת כי אני ה' מקדשכם' אשר עניינו שידעו האומות .

לדברי הרמב"ם מטרת הנסיון איננה להרבות שכרו של המנוסה, אלא כדי שישמש דוגמא ומופת לאחרים. כשנאמר על עם ישראל, שה' מנסה אותם "לדעת הישכם אוהבים" אין הכוונה שה' רוצה לדעת זאת, שהרי גלוי לפניו, אלא הכוונה להודיע לאומות העולם את אהבת ישראל לבורא. וכך סיפור איוב בא למען נלמד אנחנו להתמודד עם מצבים קשים.

ועתה, לאחר שהבנו כי ספרנו עוסק בנסיון אותו עורך הבורא לאיוב, כדי להרבות שכרו או כדי ללמד אותנו דרך התמודדות במצבים קשים, נשאל שאלה נוספת:

ג. מדוע נזקק הקב"ה לשטן בנסיונו את איוב?

דווקא מתוך ההשוואה לנסיונות האחרים שהבאנו, נשאל – מה מקומו של השטן, וכי לא יכול ה' לבחון בעצמו את איוב כפי שעשה ,למשל, אצל אברהם? ואמנם בספרות המדרשית נמצא השטן בצורה בולטת גם במעשה העקידה. הנה קטעים ממדרש "ספר הישר":

ויהי בלכת אברהם עם יצחק בנו בדרך, ויבא השטן וידמה לאברהם כתואר איש זקן מאד, עניו ושפל רוח מאד. ויגש אל אברהם ויאמר אליו, "הכסיל או בער אתה אשר אתה הולך לעשות הדבר הזה היום לבנך יחידך? ... וישמע אברהם את הדבר הזה וידע כי דבר השטן הוא אשר בקש להתעותו מדרך ה'. ולא אבה אברהם לשמוע בקול השטן ויגער בו אברהם וילך לו.

וישב השטן ויבא אצל יצחק וידמה ליצחק כתואר איש בחור יפה תואר ויפה מראה מאד. ... ויען אברהם את יצחק בנו ויאמר אליו, "השמר לך ממנו ואל תשמע אל דבריו ואל תאבה לו כי שטן הוא לנו להעבירנו ממצות אלהינו היום." ויגער אברהם עוד בשטן וילך לו השטן מעליהם. וירא כי לא יוכל להם וייסתר לו מפניהם וילך ויעבור לפניהם אל הדרך, ויהי להם לנחל גדול מלא מים על הדרך. ויגיעו אברהם ויצחק ושני נעריו עד המקום ההוא ויראו נחל גדול ועצום מאד...

יתכן מאד, שדווקא ה"שטן" המפורש בספורנו, הוא המקור להבנת המדרש כי גם בנסיון העקידה היה מעורב השטן. דרכו של המדרש להשלים את הסיפור, אך השלמה זו חייבת לסמוך על בעייה בפסוק או מקור, ודומה שהדמיון בין הנסיונות מוביל להבנה זו.

ואנו חוזרים לשאלתנו: ומדוע באמת נזקק הקב"ה למעשה שטן? נראה, כי הקב"ה שהוא א-ל רחום וחנון במהותו, רוצה להעמיד את המנוסים בנסיון מוחלט, ללא מידת הרחמים, ועל כן נזקק ליצירה זו שיצר, שאכן מנותקת לחלוטין ממידת הרחמים והחסד. בחירה זו נעשתה בכדי להעצים ולהעמיד את המנוסה בנסיון אמיתי ומושלם. בדרך וויכוח זו, גם ניתן ללמוד עד כמה ה' מאמין באדם ובצדקותו, ומלמדנו שאכן ה' אינו זקוק כלל למבחן זה, כפי שהביא הרמב"ן בדבריו.

עסקנו בעצם הרעיון של הנסיון ומטרתו, וטרם נכנסנו לפרטיו, וזאת נשאיר לפעם הבאה...