לכבוד שנת הלימודים תשע"ב ערכה רבקי גולדפינגר מפגש עם הרב יורם צהר, ראש האולפנא ושמעה ממנו על אתגרי השעה בחינוך הנוער. הרב צהר בחן את המתחולל בנפשם העמוקה של בני הנעורים, תוך עמידה על חשיבותה של הדוגמה האישית ושימת דגש על מילוי רוחני ראוי. באופטימיות גדולה הביע הרב צהר אמון בעוצמתו של הדור הצעיר ופרס את חזונו לחינוך בנות לחיי תורה ועשייה למען כלל ישראל.

 

--------------------------------------------------------

הרב צהר לא מתעייף. גם היום, לאחר יותר משלושה עשורים בהם הוא נושא בעול החינוך וכשמאחוריו רשימה ארוכה של אלפי בוגרות שסיימו תחת ידו את לימודיהן באולפנא, הוא לא נח על זרי הדפנה וממשיך ללא לאות בעשייה החינוכית. כשאני יושבת בביתו לצורך הראיון ותלמידות צעירות מתדפקות שוב ושוב על דלתו, אני מבינה את משמעות המושג 'עבודת קודש'. מאין הכוחות, אני שואלת, והרב צהר משיב כי הוא רואה בעשייה החינוכית זכות גדולה. "אני מודה לקב"ה יום יום על שזיכה אותי לעמול בחינוך הדורות. אני מרגיש שמדובר בזכות גדולה אבל יחד עם זאת, גם באחריות עצומה" מדגיש הרב. "לא הרבה יודעים אבל כל שנה ושנה ביום הראשון לפתיחת שנת הלימודים אני חש סחרחורת. בשבילי זו יציאה מחדש לטיפוס הרים. איזה אתגרים... כמה אחריות...".

כמי שחינך דורות של בנות, האם הרושם הקיים כיום כי 'הדור הולך ופוחת' הוא אכן נכון?

"זהו רושם חיצוני והוא לא עומד בקנה אחד עם המציאות. לנוער של היום יש עוצמה רוחנית אדירה. הנוער כיום עלה כיתה בכמה מדרגות. הוא מסוגל לקלוט דברים שלפני עשרים שנה לא היה יכול. יש חשיבה יותר פנימית, יותר יסודית ויותר עמוקה. בניגוד לעבר, שהנוער היה מעורב ופעל בכל כוחו נגד הנסיגה מימית, למען ההתיישבות ביש"ע או נגד הגירוש מגוש קטיף... כיום הוא פחות מעורב מעשית במה שקורה במדינה והוא עסוק יותר בחיפוש האמת הפנימית והרעיונית שלו. הנוער שואף ללמוד את הדברים לעומק. יש יותר אווירה של לימוד, של בית מדרש...הרמה הרוחנית של הנוער כיום היא בפירוש בסימן עליה".

איך אפשר לקבוע זאת כשניכרת בקרב רבים מבני הנוער משיכה לעולם החומרי, לפייסבוק ולתרבות החילונית?

"זה בהחלט לא מעיד על עולמם הפנימי של הנערים והנערות. במציאות כזו ש 'הבור ריק אין בו מים', תמיד דבר-מה ימלא את הרִיק. ב"בור הריק" אמנם לא היו מים, אבל היו דברים מסוכנים אחרים, כמו נחשים ועקרבים. על פי חוקי הטבע אין דבר כזה בור ריק לחלוטין. כך גם בחיי כל אחד מאיתנו-כשאין בנפש האדם רוחניות ועומק אזי הבלי עולם וחומריות מוצאים להם מסילות נוחות ללב האדם. שאלת השאלות היא במה אנחנו ממלאים את חיינו" מסביר הרב צהר.  "לו נשכיל לתת לאותם נערים את התחליפים הנכונים ברור לי, שהם יפיקו וייהנו יותר מאשר בפעילות הנובעת מבטלה ושעמום. חינוך אמיתי חייב להיות תמיד במבט עולה. יש כיום הורים שמחנכים מתוך פאניקה. אמירות כמו 'רק שלא יוריד את הכיפה' או 'חייבים להתפלל שהוא יישאר דתי' נשמעות יותר ויותר. ההורים האלו עסוקים במלחמת הישרדות וככה אי אפשר לחנך לגדלות רוחנית".

 אז איך מחנכים ל'סור מרע' כשהפיתויים בחוץ הם כל כך רבים?

"אדרבה, דווקא היום כשהמציאות מורכבת ולחומר יש השפעה גדולה על רבים מאיתנו, המשימה שלנו היא להנחיל לדור הצעיר יותר אמונה ויותר קודש. מה שעל ההורים והמחנכים לעשות הוא, קודם כול, להוות דוגמה  ומופת לדור הצעיר. להיות דוגמה חיה של אנשים שחיים בקודש. לחיות חיי תורה, לעמול על המידות, להיות בשמחה, להשתדל כל הזמן להוסיף טוב... המשימה של הדור היא ליישם ולתרגם את העוצמות הרוחניות שקיימות בנו לחיים של קודש. על כל אחד מאיתנו לדאוג לרומם את חיי היומיום שלו, ולא רק כסיסמה אלא כדרך חיים. התשובה הברורה ל'סור מרע' מתרחשת בעוצמה גדולה באולפנא" מסביר הרב צהר. "הדגש הוא על- 'עשה טוב' 24 שעות ביממה. הבנות באולפנא נמצאות כל הזמן במתח חיובי. הן עסוקות בבניה רוחנית. האולפנא היא חממה של קדושה שמעניקה לבנות הזדמנות להטעין מצברים הלאה, להמשך חייהן".

ישנה קביעה הרווחת בעשור האחרון בקרב הורים רבים שכאשר יש בית-ספר טוב ליד הבית אין טעם לשלוח את הבן או הבת לפנימיה, סליחה על השאלה, אבל האם המודל החינוכי של פנימיה עדיין רלוונטי?                                                                                             "היום יותר מתמיד" קובע בנחרצות הרב צהר ומשיב כי דווקא בפנימיה יש כוח עצום לגדל בני ובנות תורה בעלי מידות."חיי תורה ומצוות משמעותיים יותר כשהם נעשים בחבורה וברוב עם. עיקרה של עבודת ה' היא בציבור, בו יש לכל אחד תפקיד אישי ואחריות עצמית. כאשר הפרט מחובר לכלל, ופועל מכוחו של הכלל, הוא פועל פעולות רוחניות משמעותיות יותר. הנוער שלנו מבקש לבטא את עצמו בקדושה ובטהרה, בגדלות רוחנית, ובאכפתיות חברתית ולאומית. כאשר הוא מלווה בהדרכה נכונה, זו פעולת הזריעה, שלפעמים מלווה בדמעה, אך בעזרת ה', עתיד עם ישראל לקצור את הפירות ברינה".

אבל החלק המרכזי בחינוך ילדים הוא דווקא הבית, לא?

"אני שומע הורים צעירים שאומרים: 'אני רוצה את הילד לידי', אבל כשהילד נמצא לידם, האם הם באמת מצליחים למלא את עולמו הרוחני במשך כל שעות היממה?" שואל הרב צהר. "היום יש הרבה ישיבות תיכוניות שהן ללא פנימיה או עם מסגרת של פנימיה חלקית והבוגרים שלהם, לדוגמה, לא חוו מעולם תפילה והתעלות של ראש השנה בישיבה. יוצא שתלמיד שלא ימשיך בישיבה גבוהה לא יחווה כל חייו ראש השנה מרומם כזה. גם לחוות את חג מתן תורה באולפנא זו דוגמה לחוויה אמונית מכוננת שהרבה מבני הנוער שלנו לא זוכים לה בגלל שהם לא לומדים במסגרת פנימייתית. לא תמיד לשבת מול ספר זה מספק. עולם של תורה לא יכול להתבסס רק על לימוד, מוכרחים לייצור חוויות של בני תורה. ובדור הזה חוויות ערכיות הן יותר נדרשות" מציין הרב.

הטענה של ההורים היא שאם הם שולחים את הילד או הילדה לישיבה או לאולפנא הם נותנים לאחרים לחנך אתילדיהם ומפסידים את כל תהליך התבגרותם.

"גיל ההתבגרות הוא גיל עם עוצמות אדירות שצריך לדעת לנתב לאפיקים הנכונים. העובדה שדווקא באותה תקופה הילד יוצא מהבית ונמצא במסגרת חינוכית שאמונה על בנייה אישית ורוחנית היא מאד משמעותית. במסגרת האקסטרנית הילד חוזר הביתה בשעה מוקדמת יחסית, ומה אז?" שואל הרב צהר בחוסר השלמה. "נוצר מעין וואקום שעלול להתמלא בגלישה במשך שעות במחשב, ביציאה עם החבר'ה או בשוטטות בפארקים בשעות מאוחרות... צריך להבין שבשעות המתות האלו טמונה הסכנה. ההורים הרי לא מסוגלים לארגן לילד שלהם פעילות חינוכית ערכית מדי יום, מהרגע שהוא חוזר מהישיבה ועד שהוא הולך לישון, זה פשוט בלתי אפשרי. הבית מטבעו לא מסוגל לתת את המענה הכרחי הזה לילד ולצערי, זה נראה בשטח" נאנח הרב. "לעומת זאת, כשהבן או הבת שוהים במהלך השבוע בפנימייה הם מנותקים מההשפעות החיצוניות ופנויים להשקיע בבניית עולמם האישי ובביסוס דרכם האמונית והערכית. החינוך בפנימיות כיום הוא הרבה יותר משמעותי, יסודי ואישי מאשר היה פעם".

במה שונה האולפנא של היום מהאולפנא שהייתה לפני עשר או עשרים שנה?

"בספר משלי כתוב כלל בסיסי ומהותי בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". אנחנו, באולפנא משתדלים להיות כל הזמן עם היד על הדופק. הרחבנו את הצוות החינוכי שעוטף את הבת במעגלים השונים: כיום יש מחנכת לכל כיתה, מדריכה לכל כיתה ור"מ לכל שיכבה. בנוסף יש יועצות חינוכיות, מורים מקצועיים, אימהות בית ועובדות סוציאליות...חשוב לנו שהבת תקבל מענה אמיתי לכל צרכיה הפיסיים והרוחניים". 

הרחבת הצוות החינוכי איננו השינוי היחידי. מתוך ניסיון לתת מענה מקיף לצרכי הבנות, נבנתה כתוספת למסגרת המוכרת הקיימת, גם מערכת שעות     ערכית - חווייתית לשעות אחר הצהרים והערב. "מידי יום, החל מסיום יום הלימודים מוצע לבנות האולפנא מגוון רחב של פעילויות עומק ומחשבה. התוכנית המוצעת הינה בגדר רשות וכל בת רשאית לבחור ולהעמיק במה שליבה חפץ. מדובר בארבע שנים של בניית האישיות...ארבע שנים טובות ומלאות שאולי מלוות בקושי מסוים אבל גם בהמון צמיחה ושמחה. הבנות שלנו חשות את האווירה הייחודית הקיימת באולפנא" אומר הרב צהר ומציין כי במהלך השנים האחרונות מורגש שינוי מגמה ביחסם של הורים רבים לחינוך הפנימייתי. "אולי בעקבות התמודדויות חינוכיות מורכבות של ההורים אנו חשים שבשנים האחרונות מתעצמת האווירה החיובית מצד הורים רבים כלפי הפנימיות.  מסתבר, שההורים שבים ומכירים בחיוניות של חינוך ילדיהם במסגרת של ישיבה או אולפנא פנימייתית. אנחנו מנסים כל הזמן להתאים את עצמנו לצורכי הדור" אומר הרב צהר. " כל דור עם הגוון המיוחד לו ועם הדרישות הספציפיות שלו. כן, יש שינויים, אבל מבחינת תפיסת העולם המהותית והשאיפות הרוחניות- הדברים נשארו אותו הדבר. האולפנא הייתה ועודנה הברקה שמתאימה לדורות" מסכם הרב צהר בסיפוק.

-----------------------------------------------------------------

*אולי בעקבות התמודדויות חינוכיות מורכבות של ההורים אנו חשים שבשנים האחרונות מתעצמת האווירה החיובית מצד הורים רבים כלפי הפנימיות. *

* היום יש הרבה ישיבות תיכוניות שהבוגרים שלהם, לדוגמה, לא חוו מעולם תפילה והתעלות של ראש השנה בישיבה. יוצא שתלמיד שלא ימשיך בישיבה גבוהה לא יחווה כל חייו ראש השנה מרומם כזה. זו דוגמה לחוויה אמונית מכוננת שהרבה מבני הנוער שלנו לא זוכים לה בגלל שהם לא לומדים במסגרת פנימייתית. *